מלחמת העולם הפנימית

סיפור על טראומה, כוחות הטבע, והמאבק שבין טוב לרע – הפנימיים והחיצוניים.

הוא נשמע כחצי קול, כחצי מחשבה. כשנבחין בו, נגלה כמה חורבן פנימי הוא מותיר אחריו וכמה הוא נחוש להרחיק אותנו מכל מה שטוב ויפה בנו. זהו מרחב אלים, כובש וכבוש, השוכן בנפש כולנו. אני קוראת לו "הכותש".

הכותש הוא גלגול של כוחות מוכרים – אנרגיית המוות של פרויד, העצמי הכוזב של ויניקוט ויצר הרע שבמקורות. אלה אינם רק תופעות נפשיות, אלא כוחות טבע אוניברסליים הפועלים בעולם ובאדם גם יחד. כך גם באירועי שמחת תורה 2023, כשכוחות רוע וטרור פרצו לעולמנו וניתקו כל קשר לחיים, לאהבה ולאנושיות; הם הותירו אחריהם הרס ומוות – תזכורת לכוח ההרס האנושי ולפגיעותו של הטוב. לא ניתן לצפות שמלחמות העולם שבחוץ ובפנים לא יותירו עקבות בנפש, אך ניתן לבחור כיצד לשאת את הצלקות שלהן, ע"י הזיכרון של כוח החיים.

במבט פנימה, הכותש פועל באופן דומה. אולי כחלק מולד, ואולי מופנם בילדות – כקול ביקורתי, בעל גוון אלים, נוקשה או שיפוטי. הוא ניזון ממוסכמות החברה, מגבולות נוקשים, מקולות הורינו ומציפיות חיצוניות ופנימיות מוגזמות.

עם השנים הוא הופך עצמאי ולעיתים אף שולט, ומנתק אותנו מהחמלה ומכוח החיים עצמם. כמו הטראומה, מטרתו של הכותש היא ניתוק – מהמשאבים, מהטוב ומהעצמי האמיתי. כשהוא מגיע נדמה שרק הוא קיים; הוא מוחק את תחושת הסיפוק, ההנאה והיופי, אך גם אז, בתוך החשכה, טוב שתהיה לאדם האפשרות להזכר בידיעה שהטוב לא נעלם – הוא פשוט מוסתר, כמו שמש מאחורי עננים.

הכותש מעורר את השאלה הנצחית: האם האדם טוב מיסודו או רע מיצרו? אני מציעה תשובה מורכבת: האדם טוב מיסודו, אך חשוף לכוחות חיצוניים הרסניים. משימת חייו היא לזהות את הכוחות הללו, הפועלים בתוכו ומחוצה לו, ולבחור – שוב ושוב – בטוב, ביצירה, בחיים.

האנטומיה של מלחמת העולם הפנימית – אינטגרציה:במפגש עם כוחות ההרס נדרשת תגובה – מלחמה פנימית על החיים.הבחירה בטוב היא מעשה יומיומי: בלימת הדחף ההרסני, הגברת המודעות, וחיפוש אחר החלקים בנפש שנחטפו– הטוב, המשאבים, העצמי האמיתי ויצר החיים החרישי שבתוכנו.

במלחמה זו נדרשת החלטה מודעת: לא לאפשר לכותש לשלוט עוד בהווייתנו, ולהחזיר את השליטה באמצעות שינוי השיח פנימי לשיח חדש – ממונולוג של כוח אחד לדיאלוג בין שני חלקים.

כשהוא מופיע נוכל לומר לו:

"שלום לך, כותש שלי. אני מכיר אותך, אך איני מאמין לך. אינני חייב להיצלב על מזבחך. אני זוכר את הטוב שבי, את היופי ואת כוונותיי הטובות. גם אם אינני חש בהם כעת – הם קיימים בי, מחכים שאשוב לבחור בהם."

הדיאלוג הזה – המרת מונולוג ההרס לשיחה פנימית מודעת – הוא ליבת הריפוי. זהו תהליך מתמשך של בחירה, מפוקחת ואמיצה, באור, באהבה ובחיים.

ובחרת בחיים.