האדם הראשון - סיפור על טראומה ועל הריפוי שב"התלכדות"

אפשר להתבונן בסיפור האדם הראשון כסיפור על טראומה ותיקון – אישי וקולקטיבי.על פי הקבלה, בראשית היה האדם הראשון שלם: ישות אחת, ענקית, מאוחדת עם האור האלוהי – ללא סבל, כאב או קונפליקט. אך עם החטא התנפץ האדם השלם לרסיסי נשמות. כך נולדה האנושות – חלקים שבורים של אותה שלמות קדומה. חלקים שהאור כבר אינו יכול לחדור דרכם, ואחרים שבהם אינו יכול להישאר. מאז, מסעו של האדם הוא מסע של תיקון: לאחות את השברים ולשוב אל המקור, אל האור, אל האוקייני.

העם היהודי נושא בתוכו את הסיפור הזה גם בממד הקולקטיבי. לאורך הדורות – רדיפות, פרעות, מלחמות ושואה – שבים ומתרחשים מחזורי שבירה והתאחדות. כל טראומה לאומית מחד מנפצת את השלם ומאידך, מחזירה אותנו, כמעט אינסטינקטיבית, אל הכמיהה לאחדות – אל הישות השלמה שאבדה. כך גם באירועי 7 באוקטובר, כשחווינו את אחת ההתנפצויות הגדולות של דורנו, אך גם ראינו את ההתלכדות האדירה שבאה בעקבותיה: מרכזי עזרה, חיבורים אנושיים, דאגה הדדית וריפוי קהילתי.

תגובה זו של התלכדות – הנקראת גם Flock או Fraternise – היא תגובה הישרדותית של הגוף והנפש למצבי טראומה. היא חלק מתגובות ההגנה המוכרות להישרדות (FFF). כשתגובה זו מופעלת, במקום להילחם או לקפוא, אנו מתאחדים. אנו מבקשים קִרבה, הזדהות ושייכות. זוהי פעולה ביולוגית, אך גם רגשית ורוחנית – שמחזירה את תחושת הביטחון, המשמעות והתקווה. מחקרים מראים כי התגובה הזו מגבירה חוסן קבוצתי, מפחיתה חרדה ותחושת בדידות, ומסייעת בשיקום הנפשי לאחר אסון. 

אני רואה את מנגנון ההתלכדות  כ- מנגנון תיקון עולם הפועל בשני ממדים:ברמה הקולקטיבית – הוא מאפשר לנו לשוב אל השלם דרך פעולה משותפת, חיבור אנושי וחמלה.ברמת הפרט / האדם האינדיבידואל – הוא מתבטא במסע טיפולי שבו אנו אוספים ולוקחים בעלות מחדש על חלקי עצמי פנימיים שבעקבות כאב או טראומה, התפרקו מהשלם האינדיבידואל ופועלים כמעין "ישויות עצמאיות" בתוך עולמו, עליהם אין שליטה או רסן. או לחילופין – חלקים ש"מוגלים" מעולמו של הפרט ואינם מקבלים כל הכרה או זכות קיום: חוזקות, איכויות, עוצמות, יחודיות, תחושת ערך וראיות כמו כן גם חלקים של כאב, חלקים מפוחדים וחרדים, אמונות וקולות פנימיים חבלנים, הנרטיב האישי, קולות ביקורתיים, חלקי עצמי הרסניים, מנגנוני הגנה ועוד.

תגובת ההתלכדות מלמדת שהחוסן האנושי בנוי על קשר. כשהאדם פונה אל האחר, הוא למעשה מחזיר לעצמו את תחושת החיים. בכך מתגלה כי ריפוי טראומה מתרחש תמיד במרחב של יחד.

בתהליך זה אנו שבים להיות שלמים. לא מושלמים – אלא מחוברים. משהו בתוכנו כבר יודע את הדרך חזרה אל השלם. כאילו זיכרון קדום נותר חקוק בתאי הגוף, מזכיר לנו שהריפוי איננו תיקון של שבירה בלבד – אלא שיבה מתמדת אל האור, אל הקולקטיב האוקייני, ועם זאת אל עצמנו.האדם הראשון, אם כן, אינו רק דמות מיתית קדומה – הוא מציאות פנימית בתהליך מתמיד של איחוי. הריפוי מתרחש כשאנחנו בוחרים להתלכד – בתוכנו ועם האחרים – ולשוב אל אותו אור ראשוני שעדיין מאיר, גם אם קלוש, בכל אחד מאיתנו.