לאחרונה אני מתבקשת ע"י נפשי וגופי להתבונן ולשים את ליבי- בחוויה שהיא מוכרת לי, שכבר נפגשתי איתה בצורה כזו או אחרת ברבות השנים.
באיזשהו אופן ושלב בדרך ובגלל שאני הרי מטפלת בעצמי החלטתי (ביהירות יש לומר) שזהו, שעיבדתי אותה ועכשיו זו "חוויה מעובדת".
אשליית החוויה המעובדת שלי:)
כנראה שלפעמים הנפש מבקשת לנוח באיזו חוויית השגה, הצלחה, כיבוש ואם לדייק עוד אז זו חווית "סיום"- זהו סיימתי עם החלק הזה, אפשר לסמן וי ברשימת האנליזה העצמית.
קצת דומה לאנחת הרווחה כשאני מסיימת את המטלות היומיות.
הסיומת הזו, הסופיות, היא מעניינת.
הצורך לסיים את הדברים, "לפתור" אותם, סופית! מתוך איזו משאלה פנימית שוואנס פתרתי זה מאחוריי. איזו אמונה כזאת שאומרת שכ"אסיים עם זה" אוכל לנוח.
האומנם?
הרי אני יודעת לוגית שברגע (במקרה הטוב) שמטלות הבית מסתיימות כבר יש משהו נוסף וחדש לעשות.
אבל הידיעה הזו בפער מהחוויה ומשאלת הסיום הלא ככ מודעות.
וכמו מטלות הבית, גם הפנימיות לא באמת מסתיימת,- היא אינסופית וגם את זה אני יודעת לוגית ועדיין, החוויה והאמונה הלא מודעת שלי בפער מהידיעה הזו.
אז מה זה הצורך החצי לא מודע הזה ששואף לסופיות?
שמאחוריו מסתתרת המשאלה למנוחה.
(מרגיש איפשהו קצת כמו משאלת מוות.)
אולי הבסיס לבילבול הפנימי שלי קשור למנגנון הפיצול החמקמק שמתקיים בי גם כשאני בטוחה ש"עיבדתי אותו".
אחת הסיבות המרכזיות שבעקבותיהן נוצר מנגנון הפיצול היא הצורך "לבודד את החוויה", כדי לשמור על הציביון שלה, כלומר- אם "טוב" עכשיו שלא יחלחל שום דבר "רע" לחוויה מחשש שה"טוב" יפגע.
ככה מצליחים לחוות "טוב אוטופי"
אבל ככה חווים גם "רע תהומי"
כי פיצלנו וזה עובד לשני הצדדים.
אז, כשאני מפצלת את המנוחה מהעשיה, Being/Doing קורה משהו. כמו דומינו, בלי לשים לב מתפצלים אצלי גם החיים והמוות, הטוב והרע, המושלם והחסר, המטרה והדרך ואולי עוד מלא חלקים... אני הופכת למפוצלת 😊
החוויות האבסולוטיות והמפוצלות האלו שלי, הן אשליה.
כשממזגים נולדת חוויה אחרת, בוגרת יותר ורחבה.
והיא מגיעה כשאפשר לוותר קצת על הפנטזייה, על המשאלה לחיות בתוך אגדה.
אז, אומנם לא הכל אורות, פיות ופרפורי פרפרים.
כי הסכמתי להכניס לחוויה גם את גבולות המציאות, מידה של קושי וצבעים פחות זוהרים.
אבל זה מאפשר לי לנוח גם בתוך עשייה
להתמזג עם ההכרה שהדרך היא המטרה
הבנה שהשלם שאני מורכב מסך החלקים החסרים שבי
שלא צריך סופיות ומוות כדי לחיות חיים בתודעת מנוחה.
הרבה מטופלימות מגיעים גם הם עם משאלה לסופיות.
איזה רצון עז ומוצל שכל זה כבר יהיה מאחוריהם, או לפעמים אפילו משאלה שיעלם. שימחק. שיצא מהחיים.
כלא היה.
המשאלה להתפצל
היא מרתקת.
אסיים בכך,
שכל כמה שנים אני פוגשת את המשאלה שלי לסופיות דרך "החוויה המעובדת" וכל פעם הפגישה עם החלקים האלו שבי מאירה את עיניי וממלאת אותי בהשראה ואהבה עמוקה על המורכבות ועל התהליכים שקורים לי, שאני מזמנת, ושהם חלק מהאני.
אז נכון, זה לא מאחורי., לא סיימתי עם זה, לא באמת סימנתי וי על חלק נוסף באנליזה העצמית וכנראה שגם לעולם לא אסיים כל עוד אני חיה.
אבל היכולת להתבונן על המקומות האלו שבשבילי הם רוחניים וגבוהים וגם ארציים ואנושיים כאחד, כל פעם מפריזמה נוספת ורחבה יותר- היא מדהימה. והיא החיים ההתפתחותיים עצמם ואולי גם הריפוי.
ความคิดเห็น