top of page
  • chenmonder8

על מנוחה, עצירה ו.. מחלה?

מה צריך לקרות כדי שתעצרי?

יותר מדי פעמים את מרגישה שלא רואים אותך, שדעתך לא נספרת.

מזולזלת, לא חשובה.

אולי איפשהו כבר התרגלת- "סיפור חיי"

אבל כמה את שומעת ומקשיבה לעצמך? כמה את רואה את עצמך, את מה שאת צריכה עכשיו.

ונותת לך מענה? כמה את "סופרת" ומעריכה את עצמך? מכבדת ומעיזה למלא את הצורך? של עצמך, פנימה.

אז מה צריך לקרות כדי שתעצרי עכשיו את הכל ותקחי לך את הדקות, השעות, הימים שאת כל כך צריכה?

איזה סימפטום הגוף שלך פיתח כדי שתקשיבי לו?

האם זו צריכה להיות שפעת, שתעזור לך להשלים את הצורך?

אולי חום?

סחרחורות כשאת קמה?

הפחד ליפול כשאת קמה לצעוד?

כאבי פרקים?

מיגרנה משתקת?

דיכאון? חרדה?

מה?

באיזשהו שלב בדרך שלי לעצמי, גיליתי שכשאני חולה, עם כמה שלא נעים, הצלחתי לתפוס שרק אז אני נמצאת במרחב באמת רגוע. משהו בגוף שלי נח באמת.

אומנם מתוך אפיסת כוחות.

רק שם הצלחתי לשחרר באמת, לנוח על אמת. לאפשר לעצמי להיות בכלום.

אם להיות כנות, הכלום הזה די מאיים.

כנראה שנורא פחדתי מלהיות שם, בכלום הזה.

ככה ביומיום.

מבלי שמשהו יכריח אותי.

פחדתי מזה שאני צריכה את הכלום הזה בכלל.

אז כשהייתי חולה הייתי גם נהנת משחרור ומנוחה אמיתיים כאלה שלא הצלחתי להיות בהם ביומיום.

איפשהו הבנתי, שכשאני מבקשת מעצמי לנוח ולא נותת לעצמי את המענה הזה אז הוא מגיע בצורת מחלה, ואז הגופנפש שלי סופסוף נחה.

הבנתי שהמשימה שלי היא קודם כל לאמן את יכולת ההקשבה שלי למתי אני זקוקה לעצירה והמנוחה הזאת ואחר כך לנסות לנוח ככה, על אמת! גם בתוך השיגרה כשאני לגמרי בריאה.

היום אני ביום כזה

זה לא קרה ביום אחד.

אני מרשה לעצמי יותר להגיד לי ולסביבה הקרובה שלי- היום אני צריכה מנוחה.

ובעיקר, זה מרגיש נעים לראות ולשמוע את עצמי פנימה ואת מה שאני באמת צריכה עכשיו..

ולהעיז... לקבל מקום גם בתוך הכלום.

מה שתפסתי ככלום, גם הוא משהו, לא עוצמתי ודוחק כמו הסטרס והחרדה- הוא בעצם מנוחה.


3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page