top of page
  • חן מונדר

הצל שלי ואני

הצל הוא הבין לבין

הוא הסנדביץ של האישיות שלי

מצידו האחד הפאסדה- הדמות שאני עוטה על עצמי כלפי חוץ

ומצידו השני המהות הפנימית שלי, שורש הוויתי, האור הגדול שאני.

בחיי היומיום, רוב השעות אני ממוקמת בפאסדה, בדמות שאיתה אני יוצאת את העולם, דרכה אני פוגשת אנשים ומתפקדת בחיים.

הדמות הזאת מכילה בתוכה את מי שאני רוצה להיות, את האידיאליים הפנימיים והחיצוניים שלי, את אמונות הליבה שלי, את מוסכמות החברה והיא גם מכילה חלקים מהצל ומהמהות שלי, אלו שנגישים ומעובדים מספיק כדי לבוא לידיי ביטויי במציאות החיצונית שלי.

לרובנו יש משאלה- להיות מחוברים למהות הגדולה שלנו, לאיזה אור בוהק, לאיזשהו "עצמי במיטבי", לאהבה ללא תנאי, לשלווה בלתי פוסקת, לאיתנות, למקור חוכמה, ליופי שאנחנו.

העניין הוא, שאנחנו שוכחים שמה שעומד בדרך לחיבור למהות העוצמתית הזו הוא ידידנו הצל.

הצל מורכב מהכאבים והפצעים הכי גדולים שבי, מרשמי חוויות שאנחנו מבקשים לא לפגוש, הצל על פי רוב זה החלק הדחוי שבנו, שאנחנו מתכחשים אליו, מסרבים להרגיש. הרי הוא כואב, ממש.

הצל הזה יכול להיות תהום של ממש ויש פה פרדוקס עם הצל,

כי מצד אחד אנחנו עושים הכל כדי לא להרגיש אותו, מצד הוא הדרך היחידה לעבר אותה מהות נכספת ומהצד השלישי..

מהצד השלישי, למעשה, ככל שנתכחש לצל שלנו, שלא נתן לו מקום וביטוי, ככל שלא נכיר בו- ככה הוא יכה בעוצמה גדולה יותר כשמשהו יטרגר אותו לפרוץ, הוא הופך למפלצת פנימית שבסך הכל מבקשת שיראו אותה.

הצל

הוא כאב עגול

שעושה צל גדול.

ולמה אני כותבת את זה?

גם בגלל שהצילום הזה מהבוקר בקליניקה הזמין אותי להתחבר למרחבים האלו

וגם כדי להזכיר שמתחת לכל צל יש אור

שלפעמים זמנים של צל הם החיוניים ביותר לגדול

שהצל חשוב לאור.

שזה כאב עגול שעושה צל גדול


22 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page