top of page
  • chenmonder8

המצב במדינה ומי אחראי לחיים שלי (מתוך שלווה)

עודכן: 15 באפר׳ 2023

אני לא רואה חדשות, מנסה להימנע מהתוכן הזה ככל שניתן.

הסיבה לכך ברורה לי והחלטתי את ההחלטה הזאת באופן מודע ומכוון.

ולא בגלל שלא אכפת לי מה שקורה לנו במדינה, אכפת לי מאוד!

אבל אכפת לי גם מהחוסן הנפשי שלי.

אי אז לפני 12 שנים כשהבנתי שהשלום מתחיל ונגמר בתוכי ובתוך כל אינדיבידואל התחלתי לחתור פנימה כדי להשביח שטחים בתוכי.

אז נפגשתי עם החמאס והחיזבאללה הפנימית שלי, נפגשתי עם העריצים והשליטים העמוקים שבתוכי, נפגשתי עם האבלות והפצעים המדממים שבתוכי ועם כל הפעמים בהם מתתי, מוות נפשי.

וזה כאב אז כמו שכואב לראות חדשות היום.

אבל זה הפך אותי לאדם בעל חסינות נפשית.

למדתי לקחת אחריות על החוסן הזה ונדרשתי לגלות בכל יום מה אני צריכה כדי להמשיך ולהשביח אותו.

ברור לי היום שבשביל זה אני פה ולא רק אני- כולנו

ואף אחד לא יעשה את זה בשבילנו, לא ילמד אותנו איך לחיות בחוסן, איך להשביח שלווה, איך להרגיש טוב.

להפך- הסביבה החיצונית ובראשה התקשורת תלמד אותנו שאי אפשר לנשום, שכל כך מסוכן, שחרדה קיומית דופקת בדלת הנפש שלנו בכל הזדמנות.

"חרדה מודרנית" זה כבר מושג שבעיניי נמצא חזק בשגרת החיים שלנו: סטרס, קושי לנשום, חוסר חוסן פנימי, פחד קיומי- צובר תאוצה וגודל כמו הוריקן בלבבות בפרטים בחברה שלנו והופך למגפה חברתית של ממש.

"איך זה לחיות בתוך חברה פוסט טראומטית?" שאל פעם מוקי.

אנחנו לא מודעים בכלל לנזקים וההשלכות שחבים בתוכם החיים במדינה החשובה והאהובה שלנו, פעם הסברתי לחבר שגר באוסטרליה על המצב בצפון ובעוטף עזה והוא אמר לי: "אני לא מבין איך אפשר לחיות ככה? אני רק שומע את מה שאת מספרת וקשה לי לנשום."

ואנחנו, כביכול כל כך מתורגלים או מנותקים, או מדחיקים..

אבל את הנזקים הפנימיים של האופן שבו החיים פה משפיעים על הגוף-נפש שלנו- לא באמת ניתן להדחיק, מתישהו זה יתפוצץ. כמו הר געש, כמו פוסט טראומה קולקטיבית.

האנרגיה הטראומטית נמצאת בשדה האישי אבל גם הקולקטיב גם כשנדמה שאנחנו בכלל לא מושפעים ממנה.

ואז, זה קורה לנו פתאום כשאנחנו צופים בחדשות, כשאנחנו בתור לסופר, כשמישהו עקף אותנו, כשהשמאל/הימין לא חושב כמונו, או כששמענו איזו סירנה.

חברה פוסט טראומטית, היא חברה פצועה.

והשלב הראשון להחלמה היא החמלה.

וההבנה שזה לא רק שלו ולא רק שלי, זה של כל אחד ואחת מאיתנו.

כולנו ביחד באותה "סירת הטראומה השוקעת".

וזה כל כך קשה לעשות מתוך הפצע, אני כל כך יודעת!

כשאני הייתי שם בפצע שלי, אז, כולם היו אשמים! וזה לא שזה לא נכון, אבל האמת והחוסן וההשלמה והרגיעה- זה קשור רק אליי ואני האחראית הבלעדית על החוסן ואיכות החיים שלי!

וזה דורש לקחת אחריות ודורש ללמד את המערכת שלנו לעשות את מה שאף אחד אחר לא יעשה בשבילנו- להשביח שטחים מבפנים:

"המשימה המוסרית היחידה שלנו היא להשביח כמה שיותר שטחי שלווה פנימיים, ככל שירבה האדם להגדיל את השלווה בתוכו כך יגבר השלום בעולמנו המסוכסך"- אתי הילסום.

ולמרות שהמצב יכול להראות כל כך סופי, התהום יכולה להיות כל כך חשוכה ועמוקה, החרדה והפחד יכולים להיות כל כך קיומיים- זה לגמרי אפשרי!

וזה היעוד שלי- לעזור לכל אדם ללמוד לחיות את חייו בצורה מווסתת, מתוך חוסן ואפשרות לנשום. כל אדם יכול ללמוד איך לחווט את המערכת האורגנית שלו מחדש, ולהגדיל את השלום ואת הרווחה בתוכו ובעולם.



8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page