top of page
  • chenmonder8

אסימון עולה- כתיבה מתוך חוויה

החיים הם ספירלה.

ואולי כשמסרבים לפגוש את עצמנו פנימה, אז החיים הם יותר כמו מעגל סגור, לופ!

הלופ הוא מצב סביל שלי, ללא אפשרות בחירה, כשאני בלופ החיים קורים לי ואני מגיבה אליהם מתוך האינסטינקטים ההישרדותיים שלי, בד"כ מתוך חוויית צמצום, פחד וחוסר שליטה מוחלט. ההגה בידיי העולם כולו, מלבד בידיים שלי.

זה מדהים אותי בכל פעם מחדש, שפתאום כאילו משום מקום צץ לו איזה אסימון פנימי שנופל (או יותר נכון עולה ממעמקי הגוף והלא מודע).

לפעמים האסימון הזה הוא אורות גלויים, עוצמה והבנה כזו שנעים לחוות בגוף

ולפעמים.... האסימון הזה מתקשר לפצעים עמוקים יותר.

ואז זה פחות נעים, זה אפילו מטלטל.

כמו דומינו מפיל את מבני הנפש הפנימיים שלי אחד אחרי השני.

ואו, זה לא פשוט להחזיק את מפולת הדומינו הזאת.

משאלה לפיסת אדמה יציבה לעמוד עליה, איזה אי לנשום בו.

בזמנים של אסימונים מטלטלים, אני מזכירה לעצמי- שזה לא חושך, אלא אורות סמויים!

כן! אורות סמויים! למרות אי הנעימות, למרות הטלטלה ואוי אפילו הפחד הממשי. אם נסתכל רגע לאמת בעיניים- גם כשאנחנו מנסים שלא לפגוש את הכאב- הוא גם ככה שם, כל הזמן! ואפילו מנהל אותנו.

יש בנו הרבה חלקים מודחקים ואיפשהו המערכת שלנו יודעת ושואפת להתחבר לחלקים האלו, זה כי אינסטינקט הריפויי חזק וחכם מאוד!

ומשהו בנו יודע- שרק כשנעיז לפגוש בכאב ולחבר את החלקים המודחקים בחזרה אלינו- נוכל להפוך למערכת שלמה יותר ולהרפא.

בזמן שהמבנים הפנימיים שלי קורסים כמו דומינו, ויש רעידת אדמה פנימית, נוצר הסדק, נוצרת אפשרות לתנועה חדשה, למשהו חדש לקרות בכאב- ובעצם זו הזדמנות להרפא!

אז נכון, עדיף, חשוב ולגמרי אפשרי לעשות את זה במינונים קטנים, כאלה שלא יציפו אותי.

אבל גם אם מאיזושהי סיבה או אירוע הוצפתי עכשיו- הכל בסדר!

זה לטובה!

יש אור בקצה המנהרה!

דרך הסדקים נכנס האור

לא יהיה סדק- האור לא יוכל להיכנס פנימה!

כל עסק ביש הוא הזדמנות פז.

ועכשיו נשאלת *ה* שאלה:

איך אני עוזר.ת לעצמי להירגע כשאני פוגש.ת אסימון לא נעים, עסק ביש, אור סמוי?

כן, זה יהיה השלב הראשון ביציאה מהמעגל הסגור, שבירת הלופ!

להתחיל לקחת את ההגה לידיים שלי, להיות מסביל.ה לפעיל.ה בחווית חיים שלי!

זה בסדר להתבוסס שם, רגע, שניים, יום, יומיים

ואז זה גם מעולה מעולה, לעשות פעולה יזומה!

פעולה שאותה מיפינו והגדרנו לנו מראש

פעולה שעליה השקענו מחשבה, רגש ולב

וסימנו אותה כעוגן, כמשאב.

לכל אחד יש מלא משאבים

גם אם זה נראה שלא

והאחריות האישית שלנו, המעבר מסבילות לפעילות, מתחילה בפעולה יזומה אחת- חיבור למשאבים, לעוצמות הפנימיות שלנו, לעוגנים.

אולי הדבר החשוב ביותר כשאנחנו בהתפתחות ובגדילה, ובכלל לחיים ברווחה יהיה חיבור ברור ומעוגן בגוף למשאבים שלנו.

זה קיים בכל אחד, ובכל אחד יש המונים של כאלו.

זה הזמן להתחיל לחפש, למצוא, לסמן ולעשות!


13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page